- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ויקהל
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:15
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1057
פרשת ויקהל – פקודי - אמני המשכן-מדוע נחשבו לחכמי לב?
מאת: אהובה קליין.
אומני המשכן מתוארים כבר בפרשה הקודמת- [פרשת כי תישא]: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" [שמות ל"א. א-ז]
בפרשה זו משה מתאר לבני ישראל: את חכמתם:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ: הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת,וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת, אֶת-כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ--לְכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה, ה'. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ--כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ".[שמות ל"ה, ל- ל"ו,-ג]
השאלות הן:
א] מה היו מעלותיהם של אומני המשכן?
ב] מדוע התורה מדגישה את חכמת עשיית המשכן - כתלויה בלב? ולא במוח?
תשובות.
מעלותיהם של אומני המשכן.
חכמים מספרים: רבי עקיבא - שבתחילה היה עם –הארץ , התחיל מאוחר יותר ללמוד תורה - הביט באבן שנוקבה על ידי טיפות מים שנטפו עליה ללא הרף - למד מזה מוסר השכל:- אם טיפות מים רבות שינו את צורת האבן ,למרות היותה כה קשה, הרי המסקנה: שלימוד תורה בהתמדה - יכול לחדור ללב אנוש ,למרות אפשרות היותו גס ומאובן.
לבצלאל הייתה חכמה גדולה לחדור ללבבות מאובנים ביותר – לנקבם ולמלאם בתורה וביראת שמים, כפי שנאמר: הוא היה ,חרש ואומן לנקב אבן ולמלאותה בחומר הדרוש- "וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת":
ע"פ הזוהר- את בצלאל העמידו , בצל א-ל, (דהיינו בצלו של א-ל), ומי הוא בצל א-ל, זהו ימין, (כי החסד נקרא א-ל)
ידוע שאהליאב היה שותפו של בצלאל- שמו מעיד עליו כי ישב תמיד באוהל ה'- כלומר השכינה שרתה עליו.
רבי שמעון אמר:" בצלאל -השם גרם, ועל חכמתו נקרא כך, וסוד המלה בצלאל - בצל א-ל".
אור החיים אומר רעיון דומה: כי שמו של בצלאל מעיד על אישיותו: "בצלאל"- שעשה צל לה', "אורי" – שעשה מקום- לאשר אורלו.
"בן חור"-שעשה את עם ישראל בני חורין מעוון העגל.
אהליאב-פירוש השם: האב הוא אוהלי- כלומר ה' הוא - אוהלי והכוונה שהוא שוכן באוהל ה'.
ר' חיים מוולוז'ין סבור: בשלושה דברים אלו: חכמה, תבונה ודעת נבראו כל העולמות ,כפי שנאמר: "יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ.." [משלי ג ,י"ט] זה הטעם שזכה בצלאל כי המשכן וכליו וכן המקדש נעשו בתבנית ובצלם כל העולמות העליונים ,אמרו חז"ל:[מסכת ברכות נ"ה ,א] "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ" היות ובניית המשכן הייתה מעין בריאת העולם.
על פי רש"י: בצלאל נתן נפשו [ליבו] על המלאכה במשכן יותר משאר החכמים, לכן ה' לא קיפח את שכרו והוא מפרסמו בכל פעם.
בצלאל לא התעלה בכוחות עצמו, אלא באמצעות-"רוח אלוקים" שה' מילא אותו במטרה לקיים את שליחותו בבניית כלי המשכן.
ה' מילא אותו בחכמה ,תבונה ודעת -שהוא כוח הדיבור והוראה לאחרים "ולהורות נתן בליבו"- להורות הורה לישראל.
על פי חז"ל: בצלאל היה בסך הכול בגיל שלוש עשרה ובוודאי לא יכול היה בכוחות עצמו להשיג את כישרונו המיוחד, אלא זו הייתה מתנת שמים שאיתה נולד, בנוסף ליכולתו ליצור את הכלים למשכן בכל מיני חומרים -היה לו משהו נוסף: היכולת להורות- ללמד גם לאחרים את הידע שהיה בחלקו.
הרמב"ן אומר: כי הקב"ה מעיר את תשומת ליבו של משה לכישרונו המיוחד של בצלאל כדבר של פלא. שנועד משעת יצירה למטרת הקמת המשכן. בדומה למה שנאמר לירמיהו הנביא: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך"
ספורנו מסביר :דבר דומה: הקב"ה מעורר את משה שישים לב כי לפניו אומן לא פשוט כלל-הוא אומן המקבל השראה מכוח עליון.
הגאון מדווינסק ב: "צופנת- פענח" מפרש את המשפט: "ואמלא אותו רוח אלוקים"- זו הסמכה מאלוקים לעשות עבודה שאין מישהו אחר מסוגל לעשות כן והכישרונות נועדו אך ורק לעבודה זו.
לאחר סיום מלאכת המשכן וכליו שכח בצלאל את חוכמתו. וזאת בניגוד לאהליאב שהיה אומן והעביר את אומנתו גם לבניו-דור ההמשך.
לדברי חז"ל [בעירובין דף ט"ז] :בצלאל היה אומן שקיבל השראה למטרה נעלה- מלאכת כלי המשכן וכשהושגה התכלית ההשראה בטלה.
אברבנאל : מדגיש כי בצלאל נבחר על ידי ה' - למלא את שליחותו וכדי שלא יחשבו שהוא נבחר על סמך רצונו של משה -לבחור אומנים מתוך משפחתו.
לכן ה' קרא לבצלאל בשם זה- על שם אביו וזקנו. והוא היה בעל סגולות מיוחדות נבחר מה' לתפקיד כה מרומם.
אבן עזרא אומר: בשם :"הגאון" כי הבחירה הייתה על פי רקע שבטי, בצלאל היה משבט יהודה אהליאב משבט דן , שבטים אלה מתוארים בפי יעקב ומשה כאריות. ובגלל שהמשכן על פי חז"ל כדמות אריה- לכן הם נבחרו להקים את המשכן.
"הבאר מים חיים" מפרש: כוח -חוכמה זו שניתנה לבצלאל -משמים הייתה מיועדת אך ורק לעבודת הקודש. ולא לעבודת חולין.
התורה מפרטת את סגולותיו של בצלאל:
א] רוח אלוקים. ב] חכמה. ג] תבונה. ד] דעה. ה] ידע כל מלאכה. ו] לחשוב מחשבות לעשות זהב, בכסף ובנחושת. ז] ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ. ח] לעשות בכל מלאכת מחשבת. ט] הכוח להורות לאחרים מהידע והכישורים שלו.
הרש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: אומנים אלה עסקו במלאכת מחשבת-"מלאכה שכרוכה בה מחשבה" זהו הביטוי המיוחד המורה על מהותו העיקרית של מכלול מלאכת האומן שהושקעה בהקמת המשכן, מכאן קובעים גם מושג המלאכה האסורה בשבת אשר אמת המידה שלה- מלאכת המשכן. זוהי מלאכה אנושית אשר יש ביכולתה להוציא מהכוח אל הפועל את המחשבה.
חכמת הלב.
הרב חיים לייב הלוי שמואלביץ [ראש ישיבת מיר ] מביא בספרו: "שיחות מוסר- שערי חיים "- הסבר יפה על מושג זה - על סמך הפסוק:
"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" [שם ל"א, ו] מכאן ניתן ללמוד שאדם החפץ במידה של חכמת הלב צריך להקדיש לכך את כוחותיו , ובלב מעין זה הקב"ה מעניק חכמה.
בתנ"ך אנו מוצאים את שלמה המלך שעליו נאמר: "וה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ" [מלכים-א ,ה, כ"ו]
מדוגמא זו ניתן ללמוד: מהי הדרך להשגת החכמה- על ידי שנתבונן מה היה הגורם לכך ששלמה המלך זכה בחכמה.
וכך נאמר: "בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ"? [מלכים-א, ה'-י"ב]
ותשובת שלמה הייתה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי ה' "
ועל כך הקב"ה ענה לו: "...ַיעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט. הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ...."
מכאן ניתן להסיק: כי שלמה המלך השיג את החכמה בלב רק מתוך רצונו העז בהשגת החכמה., הוא עד כדי כך השתוקק לחכמה שלא ביקש בקשות נוספות. הוא היה מוכן לוותר על עושר ואריכות ימים למרות שאושר החיים הוא עקרון חשוב מכל, שלמה היה מודע לכך שחיים ללא חכמה- הם חסרי ערך ועל כך כתב הרמב"ם:[רוצח פ"ז, ה"א] "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"
מהטעם הזה, שלמה השתוקק להשיג את החכמה ,כי עצם תשוקת החכמה היא אשר מזכה את בעליה בחכמה. מכאן אנו לומדים: כי חכם לב הוא אדם השואף בכל מאודו לקבל חכמה וזוהי "חכמת הלב" כמו שכתוב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.
גם יהושע בן נון זכה לחכמה הוא מילא את מקומו של משה והוא הגיע למעלה זו- היות והוא ביקש חכמה כמו שכתוב:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"; [במדבר כ"ז, י"ח]
הספורנו מסביר: "מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין שכתוב:" ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"
כלומר: שאיפתו של יהושע הייתה: להתעלות מבחינה רוחנית ולקבל אור פני מלך חיים, ובשל תשוקתו זו- זכה בחכמה-חכמת הלב.
הרב שמואלביץ מוסיף ואומר: שאדם השואף להשיג את החכמה, חייב לעשות כל המאמצים כדי להשיג מעלות נצחיות אלה ויחד עם ההשתדלות זו - יש גם להרבות בתפילה למען השגת מעלה זו. התפילה היא מעין "בית קיבול" שעל האדם להכין למען השגת החכמה וכך ה' ימלאהו בחכמה עד בלי די.
הגאון מוילנא סבור: כי שורש מלת חכמה מלשון -חך, מקום מיצוי ומצוץ הטעם הכמוס בדבר, הוא נובע מהשכל ומתבטא בהרגשת החך יותר ויותר כפי שכתוב בשיר השירים [ה, ט"ז]:"חיכו ממתקים" ממתקים יותר ויותר עד שיגיע ל:"וכולו מחמדים" וזה מתבאר בדברי הגר"א על סמך דברי איוב: "והחכמה מאין תמצא"- [איוב כ"ח, י"א]המיצוי מאין הכמוס.
הרב אליהו שלזינגר בספרו "אלה הדברים" מסביר את ההבדל בין חכמת הלב ולבין חכמת המוח: חכמת המוח - מתרכזת בידע כללי בכל השטחים והמקצועות ואנשים אלה יכולים להפך לפילוסופים ומתמטיקאים, או פיזיקאים- אך מנגד הם יכולים להיות בעלי מידות רעות, ראינו את השואה האיומה שהתרחשה בממלכה הגרמנית בעלת "תרבות" מפותחת ומצד שני ללא מוסר, ללא רגש כלפי העם היהודי.
זוהי חכמה ללא תיקון המידות והמוסר!
לא כן היא: חכמת הלב- זוהי חכמה המשלבת את החכמה עם הרגש, חכמה שבנוסף לרכישת ידע כללי -היא מצטרפת לתיקון המידות והמוסר ויראת שמים, יראת חטא- כמו שהכתוב מציין: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה".
כאשר החכמה התבונה והדעת משולבים עם רוח אלוקים- אז זוהי חכמה מושלמת הכוללת גם תבונה וגם ידע.
לפי מה שנאמר במסכת ברכות י"ז, א]
תכלית החכמה: תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וגם במי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין – לפי שנאמר:
"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". [תהלים קי"א, י]
הגר"ח מוואלוזין הבהיר: חכמת הלב של אומני המשכן לא הצטמצמה רק בכך שידעו מהי כמות הזהב לבניית הארון ומה הכמות למנורה ולשולחן ,אלא היה ביכולתם להבחין בין כל הכספים ומטילי הזהב שנתרמו על ידי כל שישים ריבוא האנשים- איזה מהם מתאים לארון, ואיזה מהם מתאים לשולחן ומה היה המודד לכך?- התשובה: נדבת ליבו של הנותן, הזהב שהושקעה בו הנדיבות הגדולה ביותר מאת התורם -זכה שממנו יעשה ארון ברית ה' המשכן לשכינה בישראל.
וכאשר הבחינו חכמי הלב שהתרומה ניתנה בפחות נדיבות –יצרו ממנו –מנורה ,או שולחן, והיו קרשים שנבחרו דווקא לקודש הקודשים, קרש שנעשה בו שימוש בהיכל ויש קרש שנעשה בו שימוש לגדר המשכן- וכך לגבי יתר החומרים שנתרמו למען המשכן,
הכול היה מיועד לחלקי המשכן וכליו - על פי ראיית חכמי הלב ברוח הקודש.
לכן נקראו: "חכמי הלב"- לפי שבאמצעות חכמתם ידעו לזהות את הלב- חום הלב שהושקע בנתינה. וכמו שיש להבדיל, רופא שהוא מומחה לענייני לב, באופן זה הם גילו את מומחיותם לאמוד את גודל רצון הלב של כל תורם.
נאמר: "אין הקב"ה נותן חכמה, אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, יהיב חכמתא לחכימין" [מסכת ברכות נ"ה, א]
והחכמה הראשונה היא: יראת אלוקים: ראשית חכמה יראת ה'.." לכן היראה הנחשבת לראשית החכמה- כאוצר במשמר בו את חכמת התורה ואת זה האדם יכול להשיג מכוח עצמו, כדברי חז"ל: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" בגמרא נאמר: "אין הקב"ה נותן חוכמה, אלא למי שיש בו חכמה- כלומר- יראה, כי תפקידה של היראה לשמר את החכמה שמעניק הקב"ה - כמאמר הכתוב: כי את כל חכם לב, הוא הירא שמים, מילא הקב"ה בחוכמה. [רבי חיים וולז'ין ["נפש חיים"]
לסיכום: בצלאל בן אורי ואהליאב- היו אמני המשכן בעלי לב רחב שבנוסף לכל הכישרונות והידע הטמון בתוכם - היו בעלי יראת שמים ומידות טובות ,חכמה ותבונה ולכן כונו בשם "חכמי הלב" כינוי המבטא את אישיותם העילאית והמיוחדת.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ויקהל
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 15:52
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1034
פרשת ויקהל - האם השבת והפרנסה ילכו יחדיו?
מאת: אהובה קליין .
פרשה זו בראשיתה - פותחת דווקא , בציווי שמירת שבת- אחד מעשרת הדיברות – וזאת למרות שבהמשך ישנו תיאור מפורט של המשכן וכליו. וכך נאמר: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת". [שמות ל"ה, א- ד]
השאלות הן:
א] מדוע פתחה הפרשה –דווקא, במצוות השבת?
ב] מה גנוז בשבת הקדושה?
תשובות.
מצוות שמירת השבת.
רש"י מבהיר: משה הקהיל את העם ממחרת יום הכיפורים כשירד מהר סיני. העם נאסף לא על ידי ידיו של משה, אלא על פי הציווי שלו- אחרים אספו את העם לשמוע את דברי משה במעמד הקהל.
רש"י שואל : מדוע בפרשה על מלאכת המשכן – תחילה מופיע הציווי על שמירת השבת? ותשובתו היא: כי אין מלאכת המשכן דוחה את השבת.
"אור החיים" שואל מה כוונת הציווי במילים- "אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר- צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם"?
והוא מסביר על פי דברי המדרש: "אמר הקב"ה למשה, הקהל קהילות ודרוש ברבים כדי שילמדו לדורות הבאים להיקהל בכל שבת. כמו שאני עשיתי שהקהלתי ואספתי אתכם ,דרוש בפניהם בדברי תורה, ככתוב: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל-"-דברים אלה ציוה ה' לעשות מידי שבת בשבתו -שהרב ומנהיג העם יקהיל את עדתו בשבת וידרוש לפניהם בדברי תורה.
ה"חפץ חיים" אומר: נאמר: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". [משלי ג', ו] מכאן שבכל עסקיו, יכוון האדם שרוצה להשתכר , כדי שיוכל לעבוד את ה' ואז יחשבו כל עסקיו למצוות ויקבל שכר עבורם ,אך כל זה תלוי בכך שבשבת בשעות הפנאי שלו, במקום לעסוק בדברים בטלים – הוא מזדרז לגשת ללמוד תורה, אבל אם בשעות הפנאי בשבת הוא עוסק בדברים בטלים, התוצאה תהיה, שמלבד שהוא יפסיד שעות אלו הוא יפסיד גם את כל השעות שעסק במשך השבוע ולמה הדבר דומה? לאדם שבנה בניין גדול, השקיע בכך סכומי עתק וכל זה במטרה להשכיר את הדירות למטרות רווח, אך לאחר שסיים לבנות את הדירות, השתבשה דעתו ,נעל את כל הדירות על מנעול ובריח, התוצאה: שהפסיד סכומי כסף גדולים לחינם והנמשל: אם האדם בעת שהוא בטל ממלאכתו בשבת- רץ ללמוד תורה יש תועלת רבה גם לכל פעולותיו במהלך כל השבוע וה' ינהג אתו בחסד ויעניק לו שכר עליהם. ,אך לא כן, אם בזמנו הפנוי בשבת יעסוק בענייני הבלים ,על ידי כך מוכיח שכל פעולותיו עד כה לא היו למען ה' וכל עמלו הוא לשווא.
ערכה של שמירת השבת.
נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן"
חז"ל מלמדים אותנו: שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה - עד ראש השנה ולכן עם כל ההשתדלות שיעשה- הוא ישיג רק את מה שנקצב לו בלבד ואין זה נכון שיחשוב שהכול תלוי בהשתדלות והמאמצים המרובים שהוא משקיע במשך ימות השבוע ואם יתאמץ יתר על המידה - הישגיו יהיו רבים יותר, מחשבה זו – היא בגדר טעות. יש אנשים שמחללים את השבת ואת יו"ט ונדמה להם שכך מוסיפים עושר, אך האמת שלא רק שאינם מתעשרים ,אלא בסופו של דבר הם סופגים נזקים בלתי צפויים,
לכן לא כתוב:" תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה", " אלא כתוב: "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה"
המשמעות היא: שהמלאכה נעשית מאליה ,הפרנסה באה מאליה ולכן האדם יכול לנוח בשבת ללא טרדות פרנסה- כי השבת היא מקור הברכה.
נאמר: "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת".
ה"חתם סופר" כתב: "על ידי השבת מתברכים ששת ימי המעשה, אך צריך להחזיק את הברכה, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום ולכן כל מגמתו של השטן לחרחר ריב בשבת - ביום שדווקא הברכה מצויה, כדי שלא ימצא כלי מוכן לקבל ברכה ועל ידי זה יתקלקלו כל ימי המעשה"
לכן "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ"- פה נכלל גם אש הכעס והמחלוקת, מטעם זה - יש להיזהר לא לבער את אש המחלוקת דווקא בשבת -כדי שהברכה תמצא גם בימות החול.
הגר"א אומר על המילים:"... אֵלֶּה, הַדְּבָרִים"- "אלו שלושים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני"
הגר"א מוסיף ואומר: בשבת ויום טוב אין לדבר על דברים שאינם דחופים מאד, אך גם בדברים דחופים יש לקצר בדבריהם - מהטעם שקדושת השבת גדולה מאד ובקושי הותר לומר שלום בשבת - יש לכבד את השבת מאד ואין לצמצם בהוצאות המזון, כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו - חוץ מההוצאות שמוציא לצרכי שבת!
על פי שמות רבה: השבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, אמר ה' לעם ישראל: אם תזכו לשמור את השבת אני מחשיב לכם: כאילו קיימתם את כל המצוות שבתורה.
בעל ה"חפץ חיים" מסביר מדרש זה, על הכתוב:" "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" [שמות ל"א, י"ג]- כי על כך דרשו חז"ל: [בהזכרת שבת [י- ע"ב] "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי [באוצרותיי] ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל: לך ותודיעם ועתה צאו וראו: אם הכלה מחזירה לחתן את המתנות ששיגר לה,,,,, ודאי שהדבר מוכיח ששוב אינה חפצה בו, והשידוך שנקשר ביניהם מתבטל במהרה.
הנמשל הוא: שמירת השבת, אם עם ישראל, חלילה אינם שומרים את השבת על פי ציווי ה' - הדבר נראה כמחזירים את התורה - המתנה היקרה ביותר שאלוקים העניק לעמו וכך כאילו מכריז העם שאינו חפץ בקשר מיוחד שהוא קיים -תקופה מאד ארוכה בין עם ישראל לה'.
נאמר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם".נאמר: "לדרתם" ללא האות ו' לכן-אפשר לקרוא: "דירתם" מלשון דירה, לכן כאשר היהודי מקבל את השבת באופן מכובד: "שלחן ערוך, נר דלוק, מיטה מוצעת" השכינה אומרת: שהיא תדור עם משפחה זו, אך אם אין מורגש בבית שהשבת הגיעה, השכינה אומרת: "אין זו דירה של ישראל" [ ילקוט ראובני]
ראיתי בספר "נתיבות שלום" שאלה: כיצד יכולים עם ישראל לשוב ולשמור שבת אחר חטא העגל שנחשב לעבודה זרה? התשובה לכך:
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", למעשה ליחיד קשה לשנות את הדרך, אבל כאשר עם ישראל מתאחד כאיש אחד בלב אחד- מסוגל להגיע למדרגה הזו.
לשבת יש עוצמה רוחנית כה גדולה - שהיהודי יוכל להיטהר ולהתקדש בכל המצבים.
הגאון רבי אהרון מרישא [בספרו- "הדרש והעיון"] טוען שבכל מקום שהתורה אומרת: "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה",- לומדים: שהעבודה ביתר ימי השבוע- היא ציווי! כמו שנאמר במסכת אבות: "אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה.." [מסכת אבות, א', י']
התורה רוצה להבהיר לנו: כי במשך השבוע אדם לא ילך בטל ולא ישב בחיבוק ידיים!
כמו שאומר דוד המלך: "יגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". [תהלים, קכ"ח, ב]
הקב"ה הבטיח לעם ישראל בהיותם במדבר: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" [שמות ט"ז, ד] אבל בתנאי: "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" [שם, ט"ז, ד]
רש"ר סבור: כי על ידי כל הפעולות בשבת - שהן פעילויות יצרניות – היינו- מעשים הגורמים לשינוי בחפץ, היצירה מוכיחה את שלטון האדם על כל דבר חומרי. לכן הימנעות בשבת מכוח זה, מוכיחה: את גילוי ההכנעה של היהודי בפני הקב"ה ,רק הוא האחד והיחיד שאליו היהודי משועבד וכפוף אליו- עבד גרידא.
גם אדם שצד חיות בשבת, או אוסף פירות בשבת מן הקרקע, למרות שלא נוצר שינוי בפירות , או בחיות ,הדבר גורם שינוי מהמצב החופשי והטבעי - אל עניין שליטת האדם על הדבר- וזוהי מהות המלאכה - האסורה בשבת.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק – כי השבת היא מקור הברכה והקדושה- ברית נצחית בין עם ישראל לה', ואם כל העם יכבדוה – יזכו ליהנות מפרנסה טובה ומשמחה במשך כל ימות החול!
