- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ויגש
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:55
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1590
פרשת ויגש - הרב אריה רבי שליט"א
ויגש אליו יהודה (ויגש מד-יח)
בעצם אלו טענות היו לו עכשיו ליהודה, שדיבר אל יוסף בכעס? הלא הוא עצמו פסק את דינו "הנו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" ויאלו עתה כאשר הקל יוסף על העונש ואמר רק האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, נמלך פתאום יהודה להתגנד ובתוקף רב, לפסק הזה? ברם בתחילה היה סבור יהודה כי הגיעה שעתם להענש על חטא מכירת יוסף, ומידה כנגד מידה לא בטלה, הם מכרו את יוסף לעבד, והריהם נלקחים עתה כולם לעבדים, והצדיקו את דינם, וע"כ אמר מה שאמר, אבל משראה יהודה, שהוא משחרר את כולם, ולוקח דווקא את בנימין לעבד, שבכלל לא השתתף במכירתו אז התברר לו שזו רק סתם עלילת שוא, וע"כ "ויגש יהודה" להתנגד לעלילה זו, בתוקף ובדברים קשים (אלשיך לוקט מאמרי חן)
וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים (בראשית מז-יד)
וכשראה יוסף שעל כל המטבעות היתה צורה של עכו"ם, והלכה אומרת שאין יהודי יכול לבטל עבודה זרה שברשותו אלא טעונה שריפה, אבל אם הגוי ביטל את העבודה זרה מותר להנות מימנה אחר כך, לכן כשהיו הגויים נותנים לו המטבעות היה אומר להם שיבטלו את העבודה זרה ע"י שישברו את המטבעות ואחר כך יביאו לו, וזהו שכתוב "בשבר אשר הם שוברים" (ממרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א).
וכיוצא בזה מסופר בתלמוד על רבן גמליאל שהיה הולך בדרך ומצא צלם של זהב טהור, לפני שהגביהו אמר לילד גוי שישבור את הצלם ולאחר מכן זכה בו רבן גמליאל. (לבוש יוסף)
יש לנו מיצווה לאבד ע"ז וזה מה שנאמר במזמור עלינו לשבח...להעביר גילגולים מין הארץ ואלילים כרות. וימצא הגביע באמתחת בנימין (בראשית מ"ד י"ב). מובא במדרש שבשעה שראו האחים את הגביע נמצא באמתחת בנימין צעקו לו האחים "גנבא בר גנבתא" כלומר גנב בן גנבה, שהרי גם אמך רחל גנבה את התרפים אשר לאביה והחביאתם בכר הגמל, ואפשר להסביר שהרי רחל גנבה את התרפים מכיון שלבן היה עובד ע"ז ורצתה למנוע אותו מכך, וכן כאן כאשר ראו האחים שיוסף מנחש בגביע א"כ גם חשדו אותו בע"ז, ולכן זו היתה סיבת הגניבה כדי למנוע אותו מע"ז ולהפריש אותו מכך, וזהו גנבא בר גנבתא, ז"א זו סיבת הגניבה בשני המקומות (וידבר יוסף).
ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך (ויגש מז-ח)
הקשה מורנו הראשל"צ, וכי זה יפה לשאול ב"א זקן בן כמה אתה?
ותירץ ע"פ מעשה עם בעל השאגת אריה שהיה נוהג להחמיר מאד באיסור חדש ולא היה אוכל בשום מקום וכאשר היה מתארח היה דרכו לשאת עמו גם כלים שלו אולם הרב היה תקיף מאד ובמיוחד באיסור חדש ולכן לא אהבו אותו כ"כ ולא מינוהו כרב עליהם. לימים הזדמן הרב בבית הנודע ביהודה וכמובן היבא עמו את כליו וכן את קמחו, וביקש מהרבנית שתבשל לו אוכל בכליו. הרבנית נפגעה וכי כליי טרפים אמרה זאת לבעלה, אמר לה בעלה לא חשוב כיוון שרב גדול הוא תכבדי את רצונו.
באותו זמן ששהה בבית הרב נודע ביהודה, בא מכתב מעיר מייץ לכב’ הרב נודע ביהודה וביקשוהו שיבוא להיות רב עליהם, הרב לא רצה וביקש משאגת אריה שהוא ילך, שלח הרב מכתב אני לצערי לא יכול אבל שולח אני לכם ת"ח לא פחות ממני והוא יגיע בעוד ד’ חודשים.
כאשר הגיע הזמן המיוחל ערכו טקס קבלת פנים לרב שאגת אריה אולם הרב רק הגיע, האנשים החלו לעקם את אפם, משום שהרב היה אז בגיל שבעים אמרו אחד לשני מה שלח לנו הנודע ביהודה, רב שרגלו האחת בקבר? הרב שאגת אריה שמע זאת, כאשר הגיע תורו לשאת את דבריו הקשה קושיה זו היתכן שפרעה שואל את יעקב כמה ימי שני חייך, האם זה דרך ארץ? כיוון שכאשר יעקב הגיע היה צריך להיות עדיין עוד חמש שנים רעב, אבל זכותו של יעקב גרמה שפסק הרעב, ולכן כאשר ראה פרעה את יעקב זקן כ"כ חשש שהוא ימות עוד מעט, ולכן פחד ושאל כמה ימי שני חייך? ואז השיבו יעקב אל תדאג מה שאתה רואה אותי כ"כ זקן אין זה כן אלא מעט ורעים היו ימי שני חיי. אמר הרב שאגת אריה שיודע את את ליבכם שאינכם חפצים ברב כזה זקן מבטיח אני לכם שאני אחיה ואהיה עמכם עוד עשרים שנה. ובאמת כך היה הרב חי עד גיל תשעים.
ומסופר ביום אחרון למותו הלך לספריה כדי לקחת איזה ספר, והספרייה נפלה עליו ובשעת גסיסתו שמעו תלמידיו שהיה ממלמל ואומר כל הספרים מחלו לי על אף שהייתי תוקפם בלשון חריפה ובוטה אבל החייט – ז"א כך היה מכנה את הלבוש מרדכי, הוא לא מחל לי ולכן נענשתי במיתה כזו.
מכאן לומדים מוסר השכל כמה אדם צריך לנהוג כבוד ברבותיו ובמיוחד בראשונים וגם שאינו מבינם לא יבטלם אלא יתלה זאת במיעוט.
וכמו שמסופר על החת"ס שהיה מוסר שיעור בישיבה והביא את דברי הרשב"א אך איזה בחור אמר על דברי הרשב"א דברים אלו עקומים נזף בו הרב ואמר לו: חמור! תלמידיו לא הבינו מדוע כינה את אותו תלמיד דווקא בשם חמור, השיב להם הרב, נאמר אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים, ולא כחמורו של פנחס בן יאיר...וא"כ אם תלמיד זה לא מחשיב את הרשב"א כמלאך אלא כב"א רגיל הרי הוא חמור.
כמה אדם צריך ליזהר בכבוד ת"חף וכן לא לשמוע בזיון ת"ח ואם שמע חייב למחות, כמו שמובא מעשה (בגמ’ בב"מ דף פד ע"ב) על ר"א בנו של רשב"י, כשנפטר ביקש מאשתו שיניחו אותו בעליה, משום שאז הת"ח כעסו עליו וחשש שלא יקברוהו בכבוד, והגמ’ אומר שהוא שהיה שם לא פחות משמונה עשרה שנה ולא יותר מעשרים ושתיים שנה ולא הסריח, אבל יום אחד ראתה אשתו שיצא מאזנו תולעת, פחדה מאד וחששה שכעת הוא יסריח, בא לה ר"א בחלום ואמר לה אל תפחדי זה כלום, והתולעת מה שיצא מאזני משום שיום אחד שמעתי בזיון של ת"ח אחד ולא מחיתי. (מאמר אפרים)
ומעשה היה בתלמיד חכם אחד שהיה הולך בספינה לעיר אחרת, והיו עמו הרבה סוחרים עשירים והוא היה עני מרוד, שלא היה לו שום דבר על ערך. ומידי פעם היו שואלים אותו הסוחרים שיאמר להם היכן סחורתו ולהיכן הוא הולך לעסוק במסחר, אמר להם: הסחורה שאני מביא עמי היא הטובה שבכל הסחורות. וטרחו וחיפשו הסחורה בכל הספינה ולא מצאו כלום. והתחילו מלגלגים עליו והחזיקו אותו כשוטה על שדיבר דברים כאלו.
אחרי הדברים האלו עברה על ידם ספינת שודדים, ותפסו הספינה ונכנסו בה "אנשי מלטה" ולקחו מהם כל נכסיהם ורוקנו את הספינה, עד שלא נשאר בה שום דבר, ואפילו את בגדיהם שעליהם לקחו. וכשבאו ליבשה יצאו לעיר אחת, ולא היה להם לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש, ואיש לא הפנה פניו אליהם, ואיש לא שאל לשלומם.
אבל תלמיד חכם זה נכנס לבית המדרש וכיון שפתח פיו נודע מי הוא. וכך חלו לו כל בני אותה העיר כבוד גדול, והלבישוהו מכף רגליו ועד ראשו, וכל אחד היה מזמין אותו לבוא לביתו. וכשהיה הולך ממקום אחד לשני היו מהלכים אחריו כל הגבירים וכל חשובי העיר כדי ללוותו. ואותם הסוחרים כשראו את הכבוד הגדול שחולקים לו הלכו אצלו ופייסו אותו בדברים. אמרו לו: עשה עמנו חסד ודבר עלינו דברים טובים אל חשובי העיר שיעשו עמנו צדקה שאנו מתים מרעב שהרי כל נכסינו אבדו בים. והבטיחם החכם לעשות להם טובה כשיזדמן לידו, עוד יותר מכפי שהם חושבים. ואח"כ הוכיחם בדברים ואמר להם הרי עכשיו אתם רואים שסחורתי משובחת מסחורתכם עליכם לדעת שיש הבדל גדול בין זו לזו.
שכל הסחורות שבעולם עלולות להישרף או ליאבד בים או ליגנב, או שעלול לבוא שבר בעסקו, וכדומה מן המאורעות המתרגשים בעולם, שיש הרבה אנשים העולים על משכבם כשהם עשירים וקמים עניים. ואילו התורה סחורה יקרה, ששום נזק אינו שולט בה.
כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי (ויגש מד-לד)
ר"ל יהודה חשש שמא יאמר לו יוסף לילך יחידי לארץ כנען ולהביא משם כמה כיסים של כסף כדי לפדות את בנימין מעבדות, לכן אמר לו שאין מציאות שהוא יחזור לביתו בלי הנער.
אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה רחובות יש במצרים. וברגע קטן קפץ נפתלי וסיבב את כל העיר ושב והודיע שיש י"ב רחובות אמר יהודה לאחיו אני אחריב ג רחובות וכל אחד מכם יחריב רחוב אחד ונחריב את כל העיר ולא נניח בה אבן שלמה. השיבו לו אחיו ואמרו יהודה יהודה, מצרים אינה דומה לשכם, ודע בביטחה שאם אנו מחריבים את מצרים את כל העולם אני מחריבים, ואין הקב"ה חפץ בכל שנעשה פורענות כזו, ועוד שזה דבר בלתי אפשרי לעשות מה שאתה מצוה ושאם בארמון היה מוטל סלע גדול מאד לקחו יהודה בידו הימנית וזרקו לרקיע וחזר וקיבלו בידו השמאלית ואח"כ השיבו על הארץ ופורר בועז אפו ורמז יוסף למנשה הווא עשה כן לאבן הגדולה השיה שהיתה מונחת במקום זה אמר לו יוסף וכי סבור אתה שאין אנו גבורים כמוך. דע שגם בינינו יש בורי כמוכן אמר לו יהודה תן לנו את בנימין ונעלה לאבינו ואם לא נחריב את כל העיר אמר לו לך ואמור לאביך שחיה רעה טרפה את בנימין כמו שאמרתם על יוסף אמר שמעון אין אנו צריכים לטרוח ולסובב בעיר לדעת כמה שווקם יש אל נעלה כולנו להר ונעקור אבנים גדולות ונטלל אותן לתוך האנשים וברגע קטן נהרוג את כולם.
וכשראה יוסף שהם הגיעו לקצה ההחלטה הרעה שלח את מנשה שיביא כמה מלוחמי מצרים הלך מנשה והביא חמשים גבורים חמושים היטב ורכובים על גבי סוסים ועשרת אלפיך רגלי וד’ מאות לוחמים חזקים מאד שלא היו זקוקים לכלי זין וצוה עליהם שלא ירימו יד על אחד היהודים האלה אלא יבואו במהומה גדולה כדי להפעל עליהם פחדם למראה עיניהם וכך באו וכיתרו את השבטים מכל העברים עד שהיו השבטים באמצע והשבטים היו מתיראים. אבל יהודה לגלג עליהם ואמר ממה אתם מפחדים, הרי כונתנו לשם שמים ובודאי הקב"ה יעזור לנו וברגע זה שלף יהודה חרבו והתחיל לצעוק צעקות רבות ורמות ונוראות בזעם גדול עד שכולם נדהמו והתחילו נשמטים אחד אחד. והרבה מאנשי מצרים נפלו בשמען את צעקותיו של יהודה. אז רמז יוסף למנשה ושם ידו על כתפו של יהודה, ושיכך כיסו. וכשראה יוסף ששכך כעסו של יהודה כי הכיר הדבר על פי צבע פניו של יהודה התחיל לפייסו והבטיח לתת לו את בנימין, בתנאי שיביאו לו את אחיו מאמו אמר סיפרתם לי שירד למצרים ואם כן אולי תחפשוהו ותביאוהו עלי ואקחו לעבד במקום בנימין שאי אפשר לי להחזיק בבנימין מאחר שאתה ערבת לו ואילו השני מאחר שלא ערבת לו לא איכפת לך עליו ותוכל לילך לדרכך כעס שמעון ואמר וכי לא אמרנו לך שאין אנו יודעים אחיו של בנימין היכן הוא אם חי הוא או מת אם כן איך אתה מבקש מאתנו דבר שאינו בידנו. וי’א שהשבטים בראותם כל זה שיערו בנפשם שזהו יוסף אבל לא ידעו בבירור ואילו יהודה ידע כן בבירור וחיכה בסבלנות לראות איך יפול דבר ועוד יש לפרש שכל אדם צריך לומר לעצמו איך אעלה אל אבי (ביום הדין) והנער איננו איתי (אלו הבנים שלנו שצריך לחנך אותם לתורה ומצוות .
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו (ויגש מה-א)
ועד אז לא רצה יוסף להתוודע אל אחיו שהיה חושש שמא יהרגוהו כדי שלא יתביישו אבל עכשיו ששמע שהם מתכוונים להרוס עיר אמר יוסף, מוטב שאהרג ובלבד שלא תיחרב עיר שלמה כי עכשיו שהם זועמים כ"כ לא איפטר מהם ע’’י זה שאתן להם את בנימין ועוד על פי מה שכתבנו בפרשת מקץ שכל המהומה הזאת לא עשה יוסף כדי לצער את אחיו או להנקם מהם ח"ו אלא לבון אם הם אוהבים אותו כי לפי ההנהגה שלהם עם בנימין למד על עצמו שראה עד כמה משתדל יהודה לטובת בנימין ושם נפשו בכפו כדי להצילו אז ידע שיש להם לב טוב כלפי בני רחל, ולכן החליט להתודע אליהם. ויש אומרים שירד מלאך בדמותו של יוסף והוא שגרם להם את כל הצער הזה. כדי שצער זה יהיה להם כפרה על מכירת יוסף.
הוציאו כל איש מעלי ר"ל שהיו שם הרבה מצרים ומאשני פרעה, וכולם ביקשו ממנו לחון את בנימין בשומעם את דברי יהודה שהסביר כי אביו עלול למות מחמת צער וכך נפלו כל אותם האנשים לרגליל יוסף וכל אחד הפציר בו מצד אחר עד שלא היה יכול יוסף לסבול האנשים שהיו שם ולכן דבר אל עבדיו בכעס שיוציאו כל איש זר מעליו כי לא רצה לבייש את אחיו. ולא רצה להודיע להם פתאום שהוא יוסף כי בודאי היו מתים מרוב צער. וכך הזהירו חז"ל שאם אדם היה נעדר מביתו זמן רב, אסור לו להופיע פתאום בביתו, שהוא יכול לסכן בזה נפשות בני ביתו בראותם אותו בליל שיתכוננו לכך. לכן התחיל יוסף בדברים לאמר זה שאמרתם שאחיו של בנימין מת האם זה בטוח או לא. אמרו השבטים כן אדוני הוא מת. אמר להם יוסף כיצד אתם מדברים שקרים והרי מכרתם אותו, אם כן מהיכן אתם יודעים שהוא מת ואני קניתי אותו כעבד ועכשיו אקרא אותו והתחיל לקרוא בקול גדול יוסף בן יעקב בא לכאן! יוסף בן יעקב בא לכאן ודבר עם אחיך! והשבטים התחילו להסתכל לכל ד’ הרוחות לראות בואו וכשראה יוסף שדעתם נחה קצת אמר להם לאן אתם מסתכלים שם אני יוסף אחיכם האמיתי העוד אבי חי?
ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (ויגש מה-ג)
עד שטחו פניהם בקרקע. ומכאן למדו לנו חכמים לקח באומרם: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. והרי יוסף קטן שבשבטים היה, ובכל זאת לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, עאכ"ו כשמלך מלכי המלכים הקב"ה שהאדם עתיד ליתן לו דין וחשבון על כל מעשיו. וכשיקרא לו הקב"ה וישאלו: למה לא קבעת עתים לתורה בכל יום, ולמה לא היית זהיר ללבוש ארבע כנפות כל יום. ולמה היית מדבר בתוך בית הכנסת שהוא מקום קודש שהשכינה שורה בו, וכיצד העזת לישבע בשם ה’ ובתורה הקדושה ולדבר לשון הרע,ולגנוב ולעשוק ממון אחרים, או לקחת בגדו במשכון וציערת אותו עד ששילם לך, וכדומה משאר העבירות שהעולם דש בהם, עד שנשכחו מלב, בודאי לא יעצור האדם כוח לעמוד בפני הקב"ה. והשבטים נצטערו כל כך שנפלו ממש מתים, ועשה הקב"ה נס וחיו. (מעם לועז)
במשנה באבות (פ"ג, מ"א) "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". לכאורה דין וחשבון אינם בסדר הנכון? שהרי קודם יש לעשות את החשבון ורק לאחר מכן ניתן לחרוץ את הדין? וא"כ התנא היה צריך לומר חשבון ודין?
אלא כאשר נשמתו של אדם עולה לאחר אריכות ימים לעוה"ב האמת, ועומד ליתן דין על מעשיו בעוה"ז, עוברים מלאכים ושואלים אותו: רבי יהודי! אולי יש לך זמן עבורנו? אנו זקוקים לשכל ישר שיחוה את דעתו הצודקת בענין מסובך שלפנינו, ואז האדם חושב שבאו לכתובת המדוייקת, ושוטחים לפני אותה הנשמה את סיפורה המורכב, בו זקוקים לשיפוט צדק ללא משוא פנים, ואכן הנשמה עושה כמיטב כושר שיפוטה ופוסקת את דינה, ואז לאחר פסק הדין, מתברר שהוא עצמו שימש כשופט של עצמו, ויוצא שבמו פיו פסק לעצמו את דינו. ולכן אומר התנא דווקא הסדר יהיה "דין וחשבון" קודם פוסק האדם בעולם האמת את דינו ואז נערך החשבון. (מאמר אפרים)
ונסיים בדוגמא נוספת: כאשר נשלח נתן הנביא במצוות ה’ להוכיח את דוד המלך על חטא בת שבע ולהודיעו מה ענשו, הוא רצה שדוד עצמו יפסוק את דינו לכן הוא מעמיד פנים כקובל לפני המלך על אותו עשיר שלקח את כבשת הרש, דוד המלך לא הבין כי משל הוא ופסק בחרון אף את דינו של האיש שעשה את הרעה, אחרי שנתן הנביא חושף את הנמשל: "אתה האיש!" לא נותר לו לדוד אלא להגיב בתגובה יחידה האפשרית לאדם מוסרי איש אמת: "חטאתי לה’"!
ולכן ר"א כשהיה מגיע לפסוק "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", היה מתפרץ בבכי ואומר: ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה.
אומר החפץ חיים אחי יוסף עומדים תוהים ומשתאים על כל מה שהתרחש עמם עשרים ושתיים שנה איך הגיעו למצב כזה של מכירה, ומדוע יוסף מתנפל עליהם בעלילה שהם מרגלים, ומדוע הניח את שמעון בבור, ומי החזיר להם הכסף בחזרה, ומדוע רוצה הוא את בנימין, ואיך יתכן שבנימין גנב את הגביע, שאלות וספקות שהיו בהם זמן רב ולא היו להם תשובות, עד שיוסף הצדיק בא ואמר שתי מילים "אני יוסף", הכל הוברר להם הבינו שהמכירה היתה בשביל רצונו של הקב"ה שיוסף יכלכל אותנו בזמן הרעב, ולכן הבינו את כל השאלות, כך אומר הח"ח לעתיד לבוא יבוא הקב"ה ויאמר אני ה’, ואז יוברר לאדם כל ספקותיו של אדם, ישנם לפעמים לאנשים מסויימים שאלות רבות מדוע קרה לי כך ולמה הקב"ה עשה לנו כך, שאלות וספקות במשך שנים, אולם לעתיד לבוא יבוא הקב"ה ויאמר אני ה’ ויובן לאדם כל דבר וכל ספק.
ובאמת שרבינו האר"י גילה את סוד הגלגול שעי"ז הרבה קושיות מתיישבים וכמו שאומר רבינו יוסף חיים, על הפסוק בתהילים "כל רעמך בגלגל", מבאר זאת כל תרעומת ותרעומת שיש לך תלהו בגלגל ז"א בתורת הגילגול.
וכמו שמובא מעשה העתיקו הרב שער יוסף דף נג שבימי רבינו האר"י, היה בחור אחד שהיה שמו שמעון, שהיה עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן, והגיע לעיר הקודש צפת כדי להתקבל בישיבה, אולם כבר לאחר מבחן קצר הבחינו בו שאינו ברמה של הישיבה, וכך השיבהו ריקם עד שהגיע לישיבתו של רבי אברהם אנג’ל והגאון הסכים לקבלו בתור שמש, הלה הסכים, וכך נהגו לקראתו בפי כל שמעון השמש, וזה היה מנהגו לשמש את ת"ח והיה עונה אמן וקדושה. לימים אשת רבי אברהם אנג’ל חלתה ונטתה למות קראה לבתה שהיה באותו זמן עומדת בפגישות כדי להנשא וצוותה עליה, את לא נישאת לשום בחור ללא שאבוא בחלומך ואתן לך את הסכמתי, נאותה אותה בחורה, וכך נפטרה אמה לבית עולמה. לאחר שנה, אביה הציע לה בחורים רבים היתה יוצאת עימם פעם פעמים ולאחר מכן שוללת זאת, אביה הביא עוד בחורים ואת כולם היתה שוללת, עד שאביה כעס ושאל את בתו מדוע את עושה זאת?
והלא כל הבחורים שהצעתי לך, עילויים הם!? השיבה הבת: אבי! באמת רצוני להנשא להם אבל אמא באה בחלום ואומרת אינני מסכימה שתנשאי לשום בחור כי אם לשמעון השמש וזו אין רצוני, אמר אביה, באמת שגם לי אמך באה בחלום ואומרת לי שתנשאי לשמעון השמש. בואי ונלך לרבינו האר"י ונשאלהו לפשר הדבר.
הלכו שניהם לבית הרב, ודפקו בדלת, יצא רבינו האר"י לקראתם בקריאת שלום, בטרם שפתח את פיו רבי אברהם אמר רבינו האר"י, מזל טוב, שמעון השמש זה החתן לבתך.
כמובן רבי אברהם לא סירב לדברי רבינו האר"י וקבעו זמן נישואין, הדבר היה לפלא בעיני העם, אבל ידעו שזה דבר רבינו האר"י. לאחר זמן בת זו התעברה והתקשתה בלידתה ומתה והביאה בן לעולם, כמובן שרבי אברהם היה בצער גדול ממות בתו, אבל לא עברו שלושים יום וכבר החתן שמעון השמש בא לרבי אברהם ואמר לו הינך חייב לי דירה וכסף ועליך לשלם לי. וכמובן רבי אבהרם התרגש מאד היתכן?! אשתי מתה, ובתי מתה, ועשינו טובה שלקחנו את שמעון השמש לחתן וכעת כך מתנהג עמנו? אמר אלך לרבינו האר"י כדי לשפוך לבי.
כאשר הגיע לרבינו האר"י לפני שפתח פיו, רבינו האר"י אמר רצוני לספר לך סיפור, אמר רבי אברהם בבקשה, פתח רבינו האר"י את פיו וסיפר שהיה זוג שנישאו שהיו חיים תחילה בשלום כזוג יונים, אולם לאחר מכן נשאו אחד את השני, האשה כל הזמן רצתה להתגרש אך נענתה בסירוב מצד בעלה, עד שהגיעו מים עד נפש, יעצו לה הרי את כעת מעוברת הרגי את עוברך ותטילי האשמה במות העובר, על בעלך. וכך היה אשה זו עשתה זאת, הלכה לרופא. הרופא נתן חוות דעת שהעובר מת מחבלה ומכות, וע"פ זה הלכה לבי"ד. הרב שראה כך חייב את הבעל לגרשה ואף לתת לה כסף רב. לאחר שנפטרו זוג זה וכן אותו הרב באו לשמים ואז דנו אותם כך: כיון שהאשה, היא הרגה את העובר, ולכן צריכה היא לבוא בגלגול והעובר ימיתה, ודע לך שהזוג הזה לא פחות ולא יותר זה שמעון השמש ובתך ולכן זה היה התיקון שבתך דווקא תנשא לאותו שמעון ולכן עוברה המיתה. ודע לך שאב"ד שדנם דין לא אמת זה אתה רבי אברהם, ולכן כעת אתה באתה בגלגול לשלם לשמעון השמש את מה שהוצאת ממנו בגלגול הקודם כסף רב שלא בצדק. אמר לו רבינו האר"י עכשיו אתה מבין. אמר רבי אברהם משפטי ה’ אמת וקבל עליו הדין. וזהו שאומר החפץ חיים, לעת"ל יאמר הקב"ה שתי מילים "אני ה’", ואז יוברר הכל, כעין מה שיוסף אמר "אני יוסף", ואז כל הגלגל לאחור הובאר לשבטים.
וכותב הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל העולם הזה דומה לנוסע באוטובוס יש נוסעים שיורדים בתחנה ראשונה ויש בתחנה שנייה ויש בתחנה סופית. ושוטה הוא האדם שיאמר למה הנוסע ירד בתחנה ראשונה הרי שילם כמו כולם, אבל יאמרו לו ריקא שכמוך אדם זה הולך לעסקיו וזה המקום שצריך לירד, כך בעוה"ז יש אנשים שמתים ל"ע בגיל צעיר ויש בגיל מבוגר והכל כמובן משום שהצעיר בא בגלגול וכבר תיקן את כל מה שהיה צריך.
לדוגמא אדם ניכתב לו לחיות שמונים שנה הגיע לגיל 65 ללא תשובה נפטר וירד גילגול וחי עד גיל 15 בתשובה ונפטר יוצא ששני הגלגולים יחד הגיע למנין שמונים כמו שניכתב לו בהתחלה שנאמר משפטי ה’ צדקו יחדיו, הגלגול הראשון והשני.
ובאמת שרבינו האר"י אומר שבימינו כמעט כולנו באנו בגילגול ואדם שרוצה לתקן את אשר קלקלו ידוע שהדבר הקשה ביותר שיש לו קושי לקיימו את זה הוא בא לתקן. (מאמר אפרים)
ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו (ויגש מה-ג)
אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה. ומה יוסף הקטן של שבטים, ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו - כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה! (ב"ר פ’ צג יא).
המגיד מדובנא המשיל כאן את משלו:
משל לאדם שהיה חייב לשר העיר כסף רב עבור מיסים של כמה שנים. המושל שלח לו התראה כי אם לא ישלם את החוב למועד פלוני - יעוקל רכושו והוא יגלה מן העיר. מיד קם האיש והחל ללוות מכל קרוביו ומכריו. הוא גם גבה מלקוחותיו כספים המגיעים לו, וכדרך המלווים והפורעים, זה נתן לו כסף, וזה שטרות, חלקם טובים לפרעון וחלקם אינם שווים את הנייר שעליו הם חתומים.
יום אחד לפני המועד הנקוב ישב האיש לפני שולחנו, ערך את כל הכסף שגייס, והתחיל לערוך חשבון: הכסף המזומן כך וכך... אמר לו בנו: "אבא, שטר זה כבר יצא מן המחזור!"
"ומה בכך?", אמר לו האב, "בין כל השטרות גם שטר כסף זה ייחשב..."
"ושטרות אלו כמדומני שהם מזוייפים!" הוסיף הבן. התבונן בהם האב, והצבע אזל מפניו: אכן רימוהו, אבל מיד התעשת ואמר: "הבלים, מי ישים לכך לב." כעת ערך את סיכום שטרות החוב: הוא נטל שטר אחר שטר ורשם לעמו את סכום הכסף הנקוב בו. אמר לו הבן: "אבא, בשטר זה חסרה החתימה!"
"לא נורא," ביטל האב את דבריו.
"ושטר זה תאריך פדיונו רק בעוד שנה!", אמר לו הבן.
"אז מה?" הגיב האב.
"אבא," הוסיף הבן לומר, "בשטר זה חסרה הסבה".
האב נשא עיניו מטורי המספרים שלפניו ונעץ בבנו מבט מקפיא: "מה לך כי נטפלת לכסף ולשטרות, כלום החלטת למרר את חיי? אני אסתדר ודי! איני חפץ לשמוע עוד מלה!"
שתק הבן.
קם האב והרהר בלבו: כאילו לא די לו בצרות האחרות, כאילו לא די לו בכך שעדיין חסר לו סכום נכבד והשלמת הפרעון, כאילו לא די בדאגה מנין יקח כספים להפרוע את הלוואות שנטל, עוד החליט בנו לרדת לחייו!
נכלם הבן והחליט לא לדבר עוד.
למחרת היום פנה האב אל ארמון השר וצרור הכסף בידו. הוא עלה במדרגות השיש ונשאל לרצונו על ידי אנשי המשמר. אחד הזקיפים ליווהו דרך המסדרונות האפלוליים. דלת הלשכה נפתחה ולעיניו נגלה השר שם על כסאו הרם לבוש בגדי השרד. יועציו ישבו לצידו דמומים.
השר נתן בו מבט מקפיא ואמר: "ובכן, הבא נראה!" נאמר לו להוציא את השטרות אחד לאחד ולהגישם לשר. המזכיר שלידו רשם את הסכומים והגזבר מן העבר השני קיבל את השטרות מיד השר.
"ומה זה?", שאל השר.
היה זה השטר שיצא מן המחזור. בחדר השתררה דממה. "המשך!", אמר השר.
הוא המשיך להגיש את השטרות ולפתע נשא השר את אחד השטרות אל האור. היה זה השטר המזוייף.
"היודע אתה מה עונשו של מי שמחזיק שטר מזוייף?"
האיש נדם. בכאב נזכר כיצד ענה אמש לבנו. היכן הוא ביטחונו עתה? היכן תשובותיו?
הכיצד אמר "הבלים", "אין זה נורא", זה יעבור"... לא, זה לא עובר, ובאמתחתו עוד מפצים השטרות חסרי החתימה, נעדרי ההסבה, והשטר שתאריכו בשנה הבאה. לא, זה לא יעבור. ובכלל, אין לו את כל הסכום. מדוע בא בכלל, מדוע אין האדמה פוצה את פיה לבלוע...
"ובכן", אמר השר, מושיט את ידו ולקבל את השטר הבא. הביא הביט בשטר הבא בתור, ולחרדתו הבחין בעוד שטר מזוייף והתעלף... עד כאן המשל.
והדבר נורא: הנה גם השבטים האחים הקדושים, בוודאי היו להם טעמים כבדי משקל שהצדיקו לעשות מה שעשו ליוסף. יתירה מכך: השכינה השתתפה והסכימה עמם. הן סוף סוף מדובר בקדושי עליון! ובכל אופן, כשעמדו פתאום לפני יוסף והוא אמר להם "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" - נאלמו פתאום וכל התירוצים פרחו ואינם. "ולא יכלו לענות אותו דבר".
ואך אנחנו עצמנו נראה?
האם אנו יודעים כיצד נראות המצוות שלנו, שלא לדבר על העבירות ואיך נראית התפילות, הברכות, כיצד נראה לימוד התורה, ואיך מנוצל יום השבת...
אבל כולנו מצטדקים בלבנו: זה יעבור, לא ידקדקו כל כך, זה לא נורא... ואם מישהו מנסה להעיר את תשומת לבנו לטובתנו, הוא נחשב למוכיח בשער, לחוזה שחורות, לפאנאטי קיצוני, מציק ומפריע.
אבל כשנתייצב שם, במרום, לבדנו לפני בורא עולם ומעשינו יפורטו אחד לאחד, יוקרן הכל באמת לגמרי עם כל הפנימיות של כל מעשה ומעשה, מכשול ועבירה, בסתר ובגלוי, באונס וברצון, מה נאמר אז?
אוי! אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה! (ספר "שערי ארמון" לוקט מאור דניאל)
ובבראשית רבה (צ"ג, י) אמרו אמר ר’ אבא ברדלא: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם האומות לא יכל לעמוד בפני תוכחת אתונו, יוסף קטן של שבטים לא יכלו אחיו לעמוד בתוכחתו, כשיבוא הקב"ה ויוכיח לכל אחד ואחד עאכ"ו.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ויגש
-
פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:05
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1079
ב"ה
דבר החסידות – פרשת ויגש
עול תורה כתחליף לעול הגויים
מסופר, שפעם נכנס גביר למעונו של ה'חפץ חיים' והתלונן שלא נותנים לו מנוחה: הוא רוצה לנוח בצהריים – דופקים לו בדלת ומבקשים צדקה, הוא רוצה ללכת לישון בערב – באים להתרים אותו לישיבה, ולאן שהוא הולך רודפים אחריו הקבצנים...
השיב לו החפץ חיים:
דוד המלך אמר בתהילים (כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". ונשאלת השאלה: מדוע לא השתמש דוד בביטוי יותר נעים; ישיגוני, יגיעוני וכדו', הרי 'רדיפה' הוא בד"כ ביטוי שלילי?
אלא, הסביר ה'חפץ חיים': אדם לעמל יולד! כל אחד צריך לעבור 'רדיפות' בחיים. ועל כך ביקש דוד המלך שכל הרדיפות שלו יהיו שמבקשים ממנו "טוב וחסד", לתת לצדקה, ולא ח"ו דברים שליליים...
(הרעיון לסיפור, בגירסא שונה מעט, מדרשתו של הרב שניאור אשכנזי, ויחי תשע"ט)
~~~
בסיום פרשתנו (מז, כז) נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".
והנה, בברית בין הבתרים נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (לך יג, טו), ומפרש רש"י "משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה", כלומר, מחשבים את הזמן מהרגע שהיה לאברהם זרע (יצחק) והוא גר בארץ 'לא להם' (כי טרם ניתנה להם הארץ).
אבל קשה להבין:
הרי בתקופה הראשונה שבני ישראל ירדו למצרים היו שנים טובות שהם ישבו באופן של "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (וכן לפני זה בארץ כנען), ואיך היא נחשבת כחלק מהזמן של "ועבדום ועינו אותם"?
אלא הדבר יובן ע"פ מה שמבאר אדמו"ר הזקן בתורה אור (ר"פ שמות) שכל העבודות שישראל השתעבדו בגלות מצרים "בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'" יש גם בעבודה הרוחנית בעסק התורה, וכמו שנאמר בזהר (ח"ג קנג, א) "בחומר – דא קל וחומר, ובלבנים – דא ליבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא".
וע"פ זה ניתן להסביר בענייננו:
כאשר הגיעו בנ"י לארץ גושן הרי כפי שנאמר בפרשתנו (מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה" – "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י), ולכן, היגיעה בתורה היתה תחליף לעבודה הקשה שנגזרה עליהם, כי קיימו "בחומר ובלבנים" בקל-וחומר וליבון הלכה!
[על דרך מאמר המשנה (אבות פ"ג מ"ה) "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"]
וזה הפירוש "ויאחזו בה" – שבנ"י הכירו בכך שזוהי האחוזה שלהם, והם מתנהגים בה כפי שהם רוצים, ואינם נתונים תחת שעבוד מצרים, לכן "ויפרו וירבו מאוד" ולא סבלו מעול הגלות.
רק כאשר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", אחרי פטירת יעקב ובניו, כאשר החלו בניהם להתרפות מלימוד התורה* – החל שעבוד מצרים במובן הגשמי [כהמשך המשנה הנ"ל "וכל הפורק ממנו עול תורה כו'"], אבל לפני זה (וכן בימי יצחק ויעקב בארץ כנען) היו משועבדים לתורה בארץ לא להם.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו, ויגש שיחה ד, סעיף ד-ז (עמ' 408 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 439 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תרו-ז [ההסבר בנוגע לזמן שהותם של האבות והשבטים בארץ כנען לא מפורש בשיחה והוא ע"פ שיעור הרב שניאור אשכנזי, ויחי תשע"ט].
______________
*) וכפי שמאריך ב"כלי יקר" (ר"פ שמות) איך שהמצרים גרמו לבנ"י להשתעבד לחטאת מצרים, "כי הול"ל וירעו לנו המצרים אלא נקט אותנו לומר שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה' וע"י זה ויענונו . . הבה נתחכמה לו היינו בנכליהם אשר נכלו להם, להחטיאם, וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי ע"ז, כי זה דומה כאילו עבדו ע"ז ממש" – ע"ש בארוכה.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ויגש
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:50
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1016
ב"ה
דבר החסידות – פרשת ויגש
עול תורה כתחליף לעול הגויים
מסופר, שפעם נכנס גביר למעונו של ה'חפץ חיים' והתלונן שלא נותנים לו מנוחה: הוא רוצה לנוח בצהריים – דופקים לו בדלת ומבקשים צדקה, הוא רוצה ללכת לישון בערב – באים להתרים אותו לישיבה, ולאן שהוא הולך רודפים אחריו הקבצנים...
השיב לו החפץ חיים:
דוד המלך אמר בתהילים (כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". ונשאלת השאלה: מדוע לא השתמש דוד בביטוי יותר נעים; ישיגוני, יגיעוני וכדו', הרי 'רדיפה' הוא בד"כ ביטוי שלילי?
אלא, הסביר ה'חפץ חיים': אדם לעמל יולד! כל אחד צריך לעבור 'רדיפות' בחיים. ועל כך ביקש דוד המלך שכל הרדיפות שלו יהיו שמבקשים ממנו "טוב וחסד", לתת לצדקה, ולא ח"ו דברים שליליים...
(הרעיון לסיפור, בגירסא שונה מעט, מדרשתו של הרב שניאור אשכנזי, ויחי תשע"ט)
~~~
בסיום פרשתנו (מז, כז) נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".
והנה, בברית בין הבתרים נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (לך יג, טו), ומפרש רש"י "משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה", כלומר, מחשבים את הזמן מהרגע שהיה לאברהם זרע (יצחק) והוא גר בארץ 'לא להם' (כי טרם ניתנה להם הארץ).
אבל קשה להבין:
הרי בתקופה הראשונה שבני ישראל ירדו למצרים היו שנים טובות שהם ישבו באופן של "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (וכן לפני זה בארץ כנען), ואיך היא נחשבת כחלק מהזמן של "ועבדום ועינו אותם"?
אלא הדבר יובן ע"פ מה שמבאר אדמו"ר הזקן בתורה אור (ר"פ שמות) שכל העבודות שישראל השתעבדו בגלות מצרים "בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'" יש גם בעבודה הרוחנית בעסק התורה, וכמו שנאמר בזהר (ח"ג קנג, א) "בחומר – דא קל וחומר, ובלבנים – דא ליבון הלכתא, ובכל עבודה בשדה – דא ברייתא".
וע"פ זה ניתן להסביר בענייננו:
כאשר הגיעו בנ"י לארץ גושן הרי כפי שנאמר בפרשתנו (מו, כח) "ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גושנה" – "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (רש"י), ולכן, היגיעה בתורה היתה תחליף לעבודה הקשה שנגזרה עליהם, כי קיימו "בחומר ובלבנים" בקל-וחומר וליבון הלכה!
[על דרך מאמר המשנה (אבות פ"ג מ"ה) "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"]
וזה הפירוש "ויאחזו בה" – שבנ"י הכירו בכך שזוהי האחוזה שלהם, והם מתנהגים בה כפי שהם רוצים, ואינם נתונים תחת שעבוד מצרים, לכן "ויפרו וירבו מאוד" ולא סבלו מעול הגלות.
רק כאשר "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", אחרי פטירת יעקב ובניו, כאשר החלו בניהם להתרפות מלימוד התורה* – החל שעבוד מצרים במובן הגשמי [כהמשך המשנה הנ"ל "וכל הפורק ממנו עול תורה כו'"], אבל לפני זה (וכן בימי יצחק ויעקב בארץ כנען) היו משועבדים לתורה בארץ לא להם.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו, ויגש שיחה ד, סעיף ד-ז (עמ' 408 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 439 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תרו-ז [ההסבר בנוגע לזמן שהותם של האבות והשבטים בארץ כנען לא מפורש בשיחה והוא ע"פ שיעור הרב שניאור אשכנזי, ויחי תשע"ט].
______________
*) וכפי שמאריך ב"כלי יקר" (ר"פ שמות) איך שהמצרים גרמו לבנ"י להשתעבד לחטאת מצרים, "כי הול"ל וירעו לנו המצרים אלא נקט אותנו לומר שהמצרים עשו אותנו רעים וחטאים לה' וע"י זה ויענונו . . הבה נתחכמה לו היינו בנכליהם אשר נכלו להם, להחטיאם, וישימו עליו שרי מסים להעלות מס לכומרי ע"ז, כי זה דומה כאילו עבדו ע"ז ממש" – ע"ש בארוכה.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת ויגש
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:50
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1105
ב"ה
דבר החסידות – פרשת ויגש
"אלוקים חשבה לטובה"
סיפר הרב נחמיה וילהלם, בית חב"ד תאילנד:
יום שישי אחד, הבחנתי בקבוצת צעירים שניהלו שיחה בבית חב"ד בנושא כשרות, ואז נעמד צעיר אחד, יניבשמו, והתפאר בפני חבריו שהוא אוכל חזיר...
הזדעזעתי מסגנון דיבורו, וגם מעצם העניין שצעיר יהודי לא מתבייש בכך שהוא אוכל 'דבר-אחר', ולאחר כמה דקות ניגשתי אליו והצעתי לו להניח תפילין. יניב הרגיש לא נעים לסרב והניח תפילין.
כשהגיעה סעודת ליל שבת, ערכתי סבב בין הנוכחים שיגידו דבר-תורה או יספרו משהו על עצמם, כנהוג אצלנו, וכשהגעתי ליניב, הצהיר שהוא 'חילוני'.
- שאלתי אותו: מדוע הנחת תפילין היום?
- כי הרב ביקש ממני, ענה יניב.
- וכי כל פעם שאבקש ממך, תניח?
- כן! הוא ענה.
- הכרזתי: כל הכבוד! יניב קיבל החלטה שכל פעם שאציע לו תפילין – הוא יניח תפילין...
והקהל הריע.
ביום ראשון ניגשתי ליניב והצעתי לו הנחת תפילין, הוא הניח. כך גם ביום שני, וכשניגשתי אליו ביום שלישי הוא כבר החל לכעוס – מדוע הרב נטפל אלי? אמרתי לו: כי אתה הצהרת שכל פעם שאבקש תניח, אם כן זו אחריותי לדאוג שתניח תפילין. הוא ניסה להבין מדוע זה איכפת לי אם הוא מניח, והסברתי לו בקצרה את עניין הערבות.
ואז, ביום אחד יניב נסע לאיים הקריביים, ואני לא ידעתי אפילו את המספר שלו. הצטערתי מאוד, כי הרגשתי צורך מיוחד להמשיך להציע לו להניח תפילין. ואז התחלתי לנהל אחריו חיפוש באמצעות כל מיני מטיילים. ובסוף, בדרך פלאית, הצלחתי לשלוח אליו חב"דניק שביקש ממנו בשמי להניח תפילין.
כאן יניב נשבר. הוא כתב לי הודעה שאם הגעתי אליו עד לשם, הרי מכאן ואילך אין כבר צורך לשלוח לו הודעות, וכי הוא מקבל על עצמו להניח תפילין מדי יום ביומו!
והרי הדבר מפליא, איך בחור שהגיע עם כוונות של התרסה שהוא אוכל 'דבר אחר' – יצא 'מקדש שם שמים' המניח תפילין כל יום לתדהמת משפחתו וחבריו...
(שמעתי מפיו, בימי כינוס השלוחים תשע"ט, בבית משפ' וילהלם, ניו-יורק)
~~~
בפרשתנו, לאחר שיעקב ובניו התיישבו במצרים נאמר (מז, יב): "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף".
נאמר על כך במדרש, בפסוק "נוהג כצאן יוסף" (מדרש תהלים פ): "מה יוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם, שנאמר "לחם לפי הטף" – אף אתה כלכל אותנו לפי מעשינו".
ותמוה:
א) מהו תוכן הבקשה שהקב"ה יתנהג עמנו לפי מעשינו, הרי אם מעשינו הם טובים, אז לפי שורת הדין צריך להתנהג כן, ומדוע צריך להביא על כך סימוכין מיוסף?
ב) מה הפירוש ש"יוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם", להיפך! גדלותו של יוסף היא בכך שגמל עם אחיו טובהלמרות שגמלוהו רעה (כפי שהמדרש עצמו מציין לפני זה), והיה לו לכתוב "לפי צרכיהם", ומהו "לפי מעשיהם"?
ויש לומר הביאור בזה:
אמנם אחי יוסף התכוונו להרע ליוסף, אבל באמת הם עשו לו טובה, כפי שיוסף בעצמו סיכם (ויחי נ, כ) "ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". ואם כן בסופו של דבר יוצא שהם עשו לו טוב!*.
וזוהי הכוונה "יוסף כלכל את אחיו לפי מעשיהם" – שיוסף לא הסתכל על כוונותיהם הרעות של אחיו אלא במעשיהם, כלומר בתוצאה של מעשיהם, ועל כך הוא נתן להם את השכר המגיע להם: "אנוכי אכלכל אתכם וגו'".
וככל הדברים האלה הוא בינינו לבין הקב"ה:
שהרי, מדת הדין יכולה לטעון שלא מגיע לנו שכר על המצוות; מילא כאשר אנו מקיימים אותם מתוך אהבה ויראה, או לפחות עם חיות ותענוג כלשהו – אז יש מכך נחת לקב"ה, אבל כאשר מקיימים מצוות בדרך "מצוות אנשים מלומדה" – הרי איננו מתכוונים כלל בשעת מעשה לעשות נחת לקב"ה, ומה זה שווה?
– על כך אנו מבקשים "אף אתה כלכל אותנו לפי מעשינו": כלומר תן לנו שכר לפי המעשים הטובים כשלעצמם, ולאלפי מחשבותינו, שעשינו אותם "בלא לב ולב". ואף אם היו לנו בשעת מעשה פניות וכוונות זרות – הרי התוצאה היא חיובית, שעשינו מצווה!
ואכן הקב"ה "נוהג כצאן יוסף" כמו שיוסף שהביט על התוצאה בפועל, וכפי שהגמרא אומרת בעניין צדקה, ש"האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני . . הרי זה צדיק גמור" (ר"ה ד, א. ב"ב י, ב), שלמרות שכוונתו לפנייה אישית – מסתכלים על המעשה! ובסופו של דבר המעשים החיצוניים משפיעים גם על פנימיותו (כיון שבתוך תוכו "לבו לשמים") – שנעשה באמת "צדיק גמור".
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ה, ויגש שיחה ב סעיף ה ואילך (עמ' 242 ואילך, ובמתורגם ללה"ק ג"כ עמ' 242 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תרג-ד.
______________
*) וכדברי האור-החיים ויחי שם: "והרי זה דומה למתכוון להשקות לחברו כוס של מוות והשקהו כוס יין" (אלא שבאוה"ח שם כתב שמטעם זה "אינו מתחייב כלום", אבל יש לומר שזהו גם הטעם ל"אנכי אכלכל אתכם גו'", כבפנים).
ועפ"ז מובן ג"כ מה שכתוב בתניא סוף פי"ב (על מי שגמל לאדם רעה) "שלא לשלם לו כפעלו ח"ו אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות" – שלכאורה למה צריך לגמול טובות לחייבים?*
– כי מכיון שמה שגמלוהו כו', הרי "מאת ה' היתה זאת לו" (אגה"ק רסכ"ה), וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, לכן צריך לגמול להםטובות, כי עשו זאת בשליחותו של הקב"ה שגזר עליו ה"טב דעביד" – כמו אחיו של יוסף** (ראה ויגש מה, ח. ספורנו ויחי נ, יט).
______________
*) ולהעיר מב"מ (לב, סע"ב) דאוהב ושונא מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. ובשו"ע אדמו"ר הזקן הל' עוברי דרכים וצער בע"ח סעיף י'.
**) ועל פי זה יומתק מה שמסיים בתניא שם "ללמוד מיוסף עם אחיו" – כי שם ראו בגילוי ש"אלקים חשבה לטובה", וזוהי ההסברה על זה שכל אחד צריך לגמול לחייבים טובות.
